<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' עבודת בית המקדש פ"ב</h1>
<h2>דף כו.</h2>
[סדר שחרית]. עבודות התמידות בכל יום כך הוא, סמוך לעלות השחר כל כהני בתי אבות של יום נכנסים ללשכת הגזית טבולים ומלובשי' בגדי כהונה. ויבא ממונה על הפייסות ויקיש על העזרה ויפתחו לו ויבאו בלשכת הגזית. ועומדין כלן בהקפה להפיס, והממונה נוטל מצנפת מעל ראש אחד מהן ומחזירה, והוא האיש שמתחילין למנות ממנו ומפייסין, כמו שיתבאר. ויוצא[י]ן לעבודה אנשים שעובדין, ושאר הכהנים מוסרין אותן לחזנים. ומפשיטין אותן בגדי הקדש ולא מניחין אלא המכנסים בלבד עד שלובשין בגדי החול, וחוזרין ופושטין המכנסים של קדש ומחזירין החזנים הכלים לחלונות. וכך מפיסין, עומדין בהיקף ומסכימין על מניין שמונין, ק' או אלף, או כל מניין שיסכימו. והממונה [אומר להם] הצביעו, והן מוציאין אצבעותיהן אחת או שתים. הוציא שלש מונין לו שלש. ולא יוציאו גודל שהוא קצר ונוח להוציאו ולכפותו ויבא לרמאות. והמוציא גודל אין מונין אותו לו. ומתחיל הממונה למנות מן האיש הידוע שהסיר מצנפתו תחלה. ומונה על (אצבעותיו) [אצבעותיהם] וחוזר חלילה עד שישלים המניין שהסכימו. והאיש ששלם (למניין) [המניין] אצל אצבעו הוא שיצא בפייס ראשון לעבודה. ולפיכך מונין באצבעות ולא באנשים, שאסור למנות ישראל רק על ידי דבר אחר, שנאמר [ש"א ט"ו], ויפקדם בטלאים.
<h2>דף כח.</h2>
הפייס הראשון הוא מי תורם המזבח. ומי שזכה לתרום טובל ולובש בגדי הרמה שהן פחותין משאר בגדי כהונה, שנאמר [ויקרא ו'], ולבש בגדים אחרים והוציא והרים את הדשן. שבבגדים שבישל קדירה לרבו לא ימזוג כוס לרבו, ומ"מ קדושים הם. ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ומזהירין לו, שלא ייגע בכלי שרת קודם קידוש.
<h2>דף כח:</h2>
מיד לאחר שקידש, לוקח מחתה כסף הנתונה במקצוע(ות) בין כבש למזבח במערבו של כבש. ועולה לראש המזבח ומפנה הגחלים אילך ואילך וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב אש ויורד למטה לארץ. והופך פניו לצפון ומהלך בארץ למזרח הכבש כמו עשר אמות כלפי הצפון, וצובר הגחלים שחתה על גבי הרצפה רחוק מהכבש שלשה טפחים במקום שנותנין מוריאות העוף ודישון המזבח הפנימי והמנורה. ומה שחותה במחתה ומוריד לרצפה אצל המזבח היא מצות הרמת הדשן, שנאמר [ויקרא ו'], והרים [את] הדשן, ומיד שירד זה שתרם רצין הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהן במהרה ונוטלין המגריפות והצינורות ועולין לראש המזבח. וכל איברי העולות ואמורי קרבנות שלא נתאכלו כל הלילה מחזיר אותן לצדי המזבח. ואם אין הצדדין מחזיקין סודרין אותן בכבש כנגד [ה]סובב. ואחר, (גורפו) [גורפין] את הדשן במגריפות מכל צדדי המזבח ומעלין אותו ערימה על גבי התפוח. וגורפין מאותה הערמה בכלי גדול שמחזיק לתך, ששמו פסכתר, ומורידין אותו למטה. (וברגליו) [וברגלים] לא מורידין אותו אך מניחין הערמה גבוהה באמצע המזבח, מפני שהוא נוי המזבח. כל מי שירצה מהכהנים, שאינן בעלי מומין, להוציא מהדשן שהורידו למטה לחוץ לעיר לשפך הדשן מוציא בלא פייס, ומניח אותו במקום שאין הרוח מנשבת בו בחזקה ולא הזרמים (וגורף) [גורפין] אותו. ולא יפזרנו אך שמו בנחת, שנאמר [ויקרא ו'] ושמו. ואסור ליהנות בו.
<h2>דף כט.</h2>
נחזור לסדר עבודתינו, ואחר כך אותו כהן שתרם הדשן יסדר עצים בראש המזבח מערכה גדולה של אש במזרח המזבח ויהא מראה שהתחיל לסדר מן (המזבח) [המזרח]. וריוח היה בין הגיזרין. וראשי הגיזירין הפנימיים היו נעוצין בדשן שבאמצע המזבח ונקרא תפוח. ואחר כך חוזר ובורר עצי תאינה יפים ומסדר מערכה שנייה של קטרת מנגד קרן מערבית דרומית משוכה מן הקרן כלפי צפון ארבע אמות. ובה כמו ה' סאין (גדולים) [גחלים]. ובשבת, הואיל ומקטירין עליה שני בזיכי לבונה של לחם הפנים, עושין אותה כמו ח' סאין (גדולים) [גחלים]. ואחר כך מעלה עוד שני גזירי עצים ומניחן על המערכה גדולה להרבות האש. ומעלה בכל מקום מן (המזרח) [המזבח] ומצית בה האש. ולא יצית האש למטה ויעלה אותה למזבח, אלא במזבח עצמו מציתין, שנאמר [ויקרא ו'], ואש המזבח תוקד בו, מכאן להצתה שלא תהיה רק בראש המזבח. וכל אלו המערכות מן התורה, שנאמר [שם א'], ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. שמצוה להביא אש אע"פ שאש יורד מהשמים. על מוקדה על המזבח, זה המערכה גדולה. [ו]אש המזבח תוקד בו, מערכה שלישית לקיים ולהצית האש. ומערכה שנייה, היא לחתות ממנה לקטרת.
<h2>דף ל:</h2>
ואחר כך נכנס ללשכת הכלים ומוציא כל כלי השרת הצריכין ליום. משקין התמידין, בכוס זהב, מים. ומבקרין [אותו קודם שחיטה לאור האבוקות, אע"פ שבקרו אותו כבר. שהרי אין פוחתי' מו' טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים להיות מוכנים קודם שחיטה ד' ימים]. ואחר כך הממונה על הפייסות אומר לכהנים, הצביעו. ומפייס כמו שפי' בפייס ראשון. מי שזכה באותו פייס זכה לשחוט התמיד. וחבירו שבצדו לקבל דמו ולזרקו, והשלישי לדשן מזבח הקטרת פנימי. רביעי לדשן המנורה ולהטיב הנרות. חמישי להעלות ראש ורגל התמיד לכבש, ששי להעלות שתי ידים. שביעי להעלות העוקץ והרגל. שמיני להעלות החזה והגרה. תשיעי להעלות שתי הדפנות. עשירי להעלות הקרביים. אחד עשר להעלות סלת הנסכים. שנים עשר להעלות החבתים. שלשה עשר להעלות יין של נסכים. ועתה אפרש סדרן, הולך הזוכה לשחוט התמיד, ואחריו כל חביריו שזכו להעלות האיברים ומושך התמיד לבית המטבחיים. ושוהה שם עד שפותחין שער היכל הגדול. ובשעת פתיחת השער אוחזין התמיד בידיו ורגליו, בידיהן. ראשו לדרום ופניו למערב. ולא כופתין אותו שלא [י]חקו המינין. והזוכה בשחיטתו שוחטו על קרן צפונית מערבית של בית המטבחיים על טבעת שנייה, בסכין מכלי שרת. ושוחט שני סמנין או רוב שנים, כדי שיתקבל הדם כלו בכלי. וכך עושה, אוחז הסימנים בידו ומוציאן עם הוורידין לתוך המזרק. ושוחט במחשבת ו' דברים, לשם הזבח, והזובח, שהזבח לשם ב"ה, שיקטירו לאשים, ושהקטרת[ו] לריח בלבד, ושריח זה (רוח) נחת [רוח] לפני השם ב"ה. שחט סתם כשר. והזוכה לקבל הדם יקבלנו במזרק בצפון במקום שחיטה לשם הזבח והזובח בעליו. ואם קבל פחות מכדי הזאה לא נתקדש הדם. וצריך השוחט להגביה הסכין למעלה, שלא ירד הדם מעליו רק מן הצואר. ודם שבסכין מקנחו בשפת המזרק. אויר כלי הוא ככלי. נפחתו שולי המזרק קודם שיגיע הדם לאויר המזרק, ואחר הגיע הדם לאויר המזרק הנפחת לא נתקדש הדם, שהאויר שאין סופו לנוח אינו כמונח. ואע"פ שבדיעבד שחיטה כשירה בזר מקבלת הדם ואילך מצות כהונה. ובשעת שחיטה ילכו שני כהנים שזכו בדשון המזבח והמנורה האחר המזבח בשעה ששוחט. וכך ידשנו, נכנס בהיכל עם כלי קדש זהב מחזיק קביים וחצי, ושמו טני. ומניח הטני לפניו בארץ וחופן בידו האפר והפחם שבתוך המזבח ונותן לתוך הטני. ובאחרונה מכבד השאר לתוכו ומניחו שם בהיכל ויוצא. ואחר כך המקבל הדם לוקח הדם במזרק, וזורק ממנו במזרק שתי זריקות על שתי זויות המזבח באלכסון מחצי המזבח ולמטה על קרן מזרחית צפונית ועל קרן מערבית דרומית, ומתכוין כשיזרוק הדם על [ה]קרן שיהיה הדם מקיף על הזויות כמין (ג') גם כדי שימצה הדם (שעל) [של] שתי מתנות על ארבע כתלי המזבח, שנאמר [ויקרא א'], סביב, ויתכוון לשם הזבח ובעליו, ושירי הדם נשפכין על יסוד דרומית. ואחר הזריקה הכהן הזוכה במנורה ידשן וייטיב נרותיה בהיכל. וכך יעשה, כל נר שכבה מסיר הפתילה וכל השמן שבנר [ו]משליך במקום הדשן אצל המזבח עם דישון מזבח הפנימי והחיצון, ומקנח הנר ונותן בו פתילה אחרת ושמן אחר לכל נר חצי לוג. וכל שאסור להדליק בשבת אסור להדליק שם, שנאמר [שמות כ"ז], להעלות נר תמיד, שתהא שלהבת עולה מאליה. ומדליק נר שכבה מן הדולקין. והדלקת נרות היא הטבתן. ונר שמצאו (ולא) [שלא] כבה מתקן. ונר מערבי' שכבה לא ידליקנו אחר דישונו רק ממזבח חיצון. אבל כל נר שכבה משאר הנרות, מדליקין מנר חבירו. וכך מדליקן, מושך הפתילה עד שמדליקה ומחזירה, לפי שהנרות קבועין במנורה ולא יכול להדליק בנר אחר משום בזיון. וכשמדשן, מדשן הפתילה ושמן הנשאר בנר, בכלי של זהב דומה לקיתון וכוז שמו. ומטיב חמשה נרות בלבד ומניח הכוז שם לפני המנורה על מעלה שנייה משלש מעלות שלפניה ויוצא משם.
<h2>דף לא.</h2>
ואחר כך מפשיט התמיד כך, לא ישבור הרגל [אלא] (ל)נוקבו ותולה בו ומפשיט עד שמגיע לחזה. הגיע לחזה חותך הראש ונותנו לכהן, וחותך הכרעים ונותנו לאחר ומשלים ההפשט. וקורע הלב ומוציא דמו וחותך הידים ונותנן לאחר. ועולה לרגל הימנית וחותכה ונותנה לאחר ושתי בצים עמה. ואחר כך קורע הבהמה עד שיגלו המעים ונוטל הפדר ונותנו על הראש מלמעלה על בית השחיטה ונוטל הקר(י)בים ונותנו לאחר. והולך ומדיחן במים. וכל המימות כשרים. אבל לא ביין ולא במזוג ולא בשאר משקין, שנאמר [ויקרא א'], והקרב והכרעים ירחץ במים. והכרס (מניחו) [מדיחו] בבית (ומדיחו) [המדיחין] כל צורכה, והקרבים לא ידיח פחות משלשה פעמים, וידיחם על שולחנות שיש בין עמודים. ונוטל הסכין ומפריש הריאה מן הכבד ואצבע הכבד מן הכבד ולא מזיז הכבד ממקומה. ונוקב החזה ונותנה לאחר. ועולה לדופן ימנית וחותך ויורד עם השדרא. ולא יניח בשדרא עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות וחותכם ונותנם לאחר והכבד תלויה בו. ובא לגרה ומניח בה שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן וחותכה ונותנה לאחר והקנה והלב והריאה תלויין בה. ובא לדופן שמאלית ומניח בה שתי צלעות רכות מלמעלה ושתי צלעות רכות מלמטה. וכך מניח בחבירתה. וא"כ מניח בשתי הדפנות ארבע צלעות בזו [וארבע צלעות בזו], וחותכה ונותנה לאחר והשדרה עמה והטחול תלוי בה. ובא לעוקץ וחותכו ונותנו לאחר. ואלו הכהנים המקבלים האיברים יקבלו כסדר הפייס שפי' לעיל. וכך יוליכו אותן, אחד בראש ורגל, הראש בימינו וחוטמו כלפי זרועו (וקריביו) [וקרניו] בין אצבעותיו ובית השחיטה למעלה והפדר עליו. והרגל של ימין בשמאלו ובית עורה לחוץ. שני בשתי ידים, של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ. שלישי בעוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין שתי אצבעותיו ואצבע הכבד ושתי כליות עמו, ורגל של שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ. רביעי בחזה בימינו וגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו. חמישי בשתי דפנות, של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו ובית עורן לחוץ. ששי בקריביים נתונים בבזך וכרעים על גביהן מלמעלה. שביעי יוליך עשרון סלת הבלול ברביעית ההין שמן. שמיני יוליך רביעית ההין יין. והסלת לבדה נקראת, מנחת נסכים. ואין צריכה תנופה והגשה ולבונה כשאר מנחות. ואין מביאין נסכים רק מן החולין. ולא ממעשר שיני ובכורים ותרומה. ההין, הוא שנים עשר לוג. והלוג פי' שיעורו בהלכות עירובין. העשרון הוא העומר שהוא שיעור חלה כמו שפי' בהלכות חלה. ואלו שמנה מוליכין יוליכו כך עד הכבש. ונותן כל אחד משאו מחצי כבש ולמטה במערבו, ואחר כך ימלחו האברים. ומנחת הנסכים כמליחת בשר לצלי שמהפך האבר ומולח. ובדיעבד אפילו בגרגיר מלח אחת כשר. לא מלחום כלל וה"ה בשאר קרבנות, חוץ מיין נכסים ודם ועצים, לוקה המקריב, שנאמר [ויקרא ב'], [ו]לא תשבית מלח ברית אלהיך. ועובר עשה מעל כל קרבנך תקריב מלח. ומ"מ הקרבן כשר והורצה, חוץ מהמנחה שהמלח מעכב קומצה, שנאמר, לא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך. המלח בא משל צבור. ובלשכת המלח היו מולחין עורות קדשים ועל גבי הכבש היו מולחין האיברים ובראשו של מזבח מולחין הקומץ והלבונה ומנחות הנשרפות ועולות העוף, כמו שאפ' בע"ה. ובודזין מלח על גבי הכבש ואפילו בשבת, כדי שלא יחליקו ויפלו הכהנים שם בעת הליכתן בעצים למערכה. ואע"פ שהמלח חוצץ בין רגליהן והכבש כיון שאין הולכה זאת עבודה אין לחוש.
<h2>דף לב:</h2>
[סדר שחרית]. עבודות התמידות בכל יום כך הוא, סמוך לעלות השחר כל כהני בתי אבות של יום נכנסים ללשכת הגזית טבולים ומלובשי' בגדי כהונה. ויבא ממונה על הפייסות ויקיש על העזרה ויפתחו לו ויבאו בלשכת הגזית. ועומדין כלן בהקפה להפיס, והממונה נוטל מצנפת מעל ראש אחד מהן ומחזירה, והוא האיש שמתחילין למנות ממנו ומפייסין, כמו שיתבאר. ויוצא[י]ן לעבודה אנשים שעובדין, ושאר הכהנים מוסרין אותן לחזנים. ומפשיטין אותן בגדי הקדש ולא מניחין אלא המכנסים בלבד עד שלובשין בגדי החול, וחוזרין ופושטין המכנסים של קדש ומחזירין החזנים הכלים לחלונות. וכך מפיסין, עומדין בהיקף ומסכימין על מניין שמונין, ק' או אלף, או כל מניין שיסכימו. והממונה [אומר להם] הצביעו, והן מוציאין אצבעותיהן אחת או שתים. הוציא שלש מונין לו שלש. ולא יוציאו גודל שהוא קצר ונוח להוציאו ולכפותו ויבא לרמאות. והמוציא גודל אין מונין אותו לו. ומתחיל הממונה למנות מן האיש הידוע שהסיר מצנפתו תחלה. ומונה על (אצבעותיו) [אצבעותיהם] וחוזר חלילה עד שישלים המניין שהסכימו. והאיש ששלם (למניין) [המניין] אצל אצבעו הוא שיצא בפייס ראשון לעבודה. ולפיכך מונין באצבעות ולא באנשים, שאסור למנות ישראל רק על ידי דבר אחר, שנאמר [ש"א ט"ו], ויפקדם בטלאים.
